תפריט

מבט אישי על ימי העיון "שבילי הזיכרון והמוח" ו-"עולם העבודה – השלכות לטיפול"

על שולחן העבודה שלי נערמות מדי שבוע הזמנות לימי עיון מגוונים ומעניינים, ואני תמיד מתלבטת למה להקדיש את הזמן שלי, וכמה ממנו להקדיש להם. לעומת זאת, כשמגיעה לשולחן העבודה שלי הזמנה ליום עיון שביה"ס לפסיכותרפיה עורך – ועוד בנושא הזיכרונות המוקדמים – אני לא שואלת אם יש או אין לי זמן, אני פשוט עושה את הזמן. אני מבקשת לחלוק כאן עם קוראי האתר את רשמיי ואת חוויותיי משני ימי עיון אלה, שנגעו בנושא משתי זוויות שונות – שתיהן מאופק ההווה.

המפגש בין ידע חדש ועדכני לבין הידע של אדלר תמיד מעורר מחשבות על האיכות הטרנסצנדנטאלית של ידע "תחת עין הנצח": מתי ייחשב אוסף רעיונות ודעות לידע תקף? עד מתי ייהנה הידע מהתוקף הזה: האם יתיישן עד מהרה, או יוסיף ויחשוף רבדים חדשים של תקפות עם חלוף הזמן? התבשרנו לאחרונה שהתיאוריה של איינשטיין קיבלה אישוש נוסף – מאה שנים לאחר שפורסמה. מביני-דבר מסבירים לי, שזה התאפשר בזכות כלי המדידה שקיימים היום, ולא היו קיימים בעבר. נראה ש"עין הנצח" באמת דרושה, כפי שאדלר טען, כדי לדעת האם ידע חדש הוא בבחינת היגיון פרטי של חוקר או חוקרת בודדים, או בבחינת השכל הישר – גם מצד ההסכמה על תוקף הידע, אבל בעיקר מצד התרומה שלו. לא מפתיע איפוא, שדווקא מוחות מבריקים עשויים להקדים ברעיונותיהם את זמנם. על איינשטיין לא אוכל לצערי לומר דבר, אבל באשר לאדלר, אעז לומר שלא רק שהקדים את זמנו, אלא גם בישר בצורה מדויקת ומפתיעה פרדיגמות מחקריות שלא היו קיימות כלל בזמנו, ואשר מקבלות אישוש היום תודות לטכנולוגיות שאדלר לא היה יכול כלל לחלום עליהם. במחקר שלי, למשל, גיליתי כיצד אדלר בישר בהגותו על זיכרונות מוקדמים את עקרונות תורת הנרטיב.

לכן שמחתי שמומחית בחקר המוח כמו ד"ר איריס לבון משתפת אותנו בצורה נגישה, חיה ומושקעת בידע עדכני מעולם חדש ונועז – חקר המוח. הידע ששיתפה בו, כמו גם הסבריה הבהירים, אפשרו לגלות שוב עד כמה צדק אדלר ברעיונותיו המהפכניים – כאז, כן עתה. ייחודו של יום עיון זה בעיני היה צלילי ה'מוזיקה הקאמרית' המשובחת שעלו מתוך הדיאלוג הפתוח בין איריס לבין ד"ר רחל שפרון. רחל ידעה בדיוק מתי להתמזג עם רעיונות בהרצאה עם הקונטרפונקט שלה: לחבר את ממצאי חקר המוח עם הגותו של אדלר; להשמיע את הקול האדלריאני הטיפולי, לתת את הדוגמה הנכונה, להפעיל את הקהל בהתנסות אישית ולתת הדגמה מאירת עיניים. הדיאלוג לא התקיים רק בין שתי המרצות; הוא התקיים כל הזמן גם בינן לבין המשתתפות בקהל, שהעלו רעיונות, שאלות והערות משלהן. ניסיון מוצלח זה לחבר בין הידוע ללא ידוע לא היה רק ניסיון לאשש את תורתו של אדלר ולתקף אותה, בשבילי היה זה היה ניסיון להבין אותה לעומק מזווית חדשה.

יום העיון השני על זיכרונות ילדות התמקד במשימת העבודה. אדלר הרבה לנתח היבט זה של זיכרונות הילדות: אהבת בילדותך להתבונן החוצה, דרך החלון? אולי יתאים לך לעבוד כמעריך אוצרות אמנות! סיקרן אותי במיוחד לשמוע ממומחית כמו פרופ' רחל גלי צינמון הסברים למהפכים שחלו בעולם העבודה, כפי שאני חווה אותם יום-יום בחיי, בחיי בניי ובחיי נכדיי. ואכן, התמוגגתי ממש מדבריה הרהוטים, הקולחים, והידעניים של פרופ' צינמון. היא השכילה להכניס אותנו בשער מומחיותה דרך הנרטיב האישי שלה, אפשרה לכל אחד להתבטא, לשאול, לתהות, העמידה מצגת אינפורמטיבית, בהירה ואסתטית והציגה רעיונות אדלריאניים, שכל כך קל היה להתחבר אליהם. כביום העיון על זכירה ומוח, גם כאן נהניתי ונתרמתי מן החיבורים שד"ר שפרון יצרה בין הרעיונות התיאורטיים העדכניים לבין הרעיונות של אדלר, ומן ההדגמה החיה, שהראתה שוב את כוחו של הכלי המופלא הזה –  זיכרונות מוקדמים – ובמיוחד כשהוא מופעל ביד אמן.

בחלק האחרון של המפגש התקיים דיון בסוגיות נבחרות שהקהל העלה, והתעוררה השאלה הנצחית שלנו, האדלריאנים: מתי כבר יקבל אדלר את הקרדיט המגיע לו על מה שהגה וכתב? מתי כבר ילווה ניכוס רעיונותיו ופיתוחם בציטוט הראוי? לא קשה להסכים עם פרופ' צינמון על כך, שיש בעולם עוד חוקרים מבריקים – חוץ מאדלר; והייתי עוד אפילו מוסיפה על כך, ש"מוחות גדולים חושבים באופן דומה". הפילוסוף אלפרד ווייטהד טען ש"כל הפילוסופיה המערבית אינה אלא הערת שוליים לאפלטון". ואכן, דומה שאין איש ואשת אקדמיה יצירתיים שאינם מתנסים בחוויה שהמציאו-כביכול משהו לגמרי חדש, והם מגלים – אם ערכו מחקר יסודי – שאת עיקרון הגלגל הגה כבר מישהו לפניהם. אבל גם כאשר אנו זוכים בתורנו ובדורנו לחדש משהו משמעותי משל עצמנו – חשוב לרדת להיסטוריה האינטלקטואלית של הרעיון ולהכיר את שורשיו. מעניין איך אפשר לקשר את החובה התרבותית הזאת לרעיון האינטרס החברתי: איך אנחנו תורמים לחברה כאשר אנחנו מקשרים את העבודה שלנו לעבודתם של אחרים? אני מעזה לומר שאדלר ידע את התשובה לשאלה זו: הוא הצטיין באזכורים מכבדים של כל מגוון הרעיונות הרבים שהפרו אותו.

לסיכום, שמחתי להשתתף ב"מרחשת" המקצועית ששני ימי עיון אלה זימנו לנו, ולשוטט במרחב שבו נפגשים מומחים, סטודנטים ובוגרים להרחבת הידע והדעת.

מאת פרופ' גיסי שריג 

פרופ' גיסי שריג, מטפלת אדלריאנית; חוקרת הגותו של אדלר ומרצה במדרשה במכון אדלר; מחברת הספר  "שובל ילדות שקוף: על זיכרונות ילדות בגישה אדלריאנית"